דף הבית » דיני עבודה » חוק שעות עבודה ומנוחה
Print Friendly

חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי”א-1951

באדיבות משרד עורכי דין חן שטיין 03-6245588

פרק ראשון: מבוא

  1. פירושים
    בחוק זה –
    “שעות עבודה” פירושו – הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות
    קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר, חוץ מהפסקות על-פי
    סעיף 20;
    “שעות נוספות” פירושו – שעות העבודה העודפות –

    1. על התחום שנקבע ליום עבודה בסעיף 2, או על יום עבודה שייקבע על-פי סעיף 4, או
    2. על התחום שנקבע לשבוע עבודה בסעיף 3, או על שבוע עבודה שייקבע על-פי סעיף 4.
      “עבודת לילה” פירושו – עבודה ששתי שעות ממנה, לפחות, הן בתחום השעות
      שבין 22 ובין 06.00;
      “מפקח עבודה” פירושו – מפקח כמשמעותו בפקודת מחלקת העבודה, 1943;
      “מפקח עבודה אזורי” פירושו – מפקח עבודה שנתמנה על-ידי שר העבודה להיות מפקח עבודה אזורי.

פרק שני: שעות העבודה

  1. יום העבודה
    1. יום עבודה לא יעלה על שמונה שעות עבודה.
    2. בעבודת לילה וביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג שהעובד
      אינו עובד בו, בין על-פי חוק ובין על-פי הסכם או נוהג, לא יעלה
      יום עבודה על שבע שעות עבודה.
  2. שבוע עבודה
    שבוע עבודה לא יעלה על ארבעים וחמש שעות עבודה.
  3. שינוי יום עבודה ושבוע עבודה
    1. שר העבודה והרווחה רשאי לקבוע בתקנות –
      (1) יום העבודה שתחומו פחות מן הקבוע בסעיף 2 ושבוע עבודה שתחומו
      פחות מן הקבוע בסעיף 3 – לעבודות מסויימות, אם ראה צורך בכך
      מטעמים שבבריאות העובד או שבנסיבות העבודה;
      (2) יום עבודה שתחומו יתר על הקבוע בסעיף 2 ושבוע עבודה שתחומו יתר
      על הקבוע בסעיף 3 –

      1. לעבודות מסויימות בחקלאות ועבודות הקשורות במישרים לטיפול
        בבעלי חיים;
      2. לעבודות במקום שמטפלים בחולים, בבתי-מרקחת, במוסדות החלמה,
        במוסדות לטיפול בזקנים או בילדים;
      3. לעבודות בבתי אוכל, בבתי מלון ובבתי קפה;
      4. לשמירה;
      5. לעובדים בשירות המדינה או בשירות רשות מקומית עבודה שאינה
        תעשייתית, לכולם או לחלק מהם, בעבודות שהן לדעת שר העבודה
        והרווחה חיוניות לציבור ושפורטו בתקנות.
        ובלבד שיום עבודה לא יעלה על עשר שעות עבודה, ושבוע עבודה לא
        יעלה, בממוצע לתקופה שתיקבע בתקנות, על ארבעים וחמש שעות עבודה.
    2. על אף האמור בסעיף 2, לא יעלה יום עבודה של עובד חדשי במשק בית
      פרטי שאינו עובד חלקי, על 01 שעות עבודה; דין יום עבודה לפי סעיף
      קטן זה כדין יום עבודה לפי סעיף 2.
  4. שינוי לפי הסכם קולקטיבי
    1. אישר שר העבודה והרווחה הסכם קולקטיבי שבו נקבע יום עבודה ארוך
      משמונה שעות עבודה או שבוע עבודה ארוך מארבעים וחמש שעות, דינם של
      יום עבודה ושבוע עבודה כאלה כדין יום עבודה ושבוע עבודה לפי
      הסעיפים 2 ו- 3.
      שר העבודה והרווחה לא יתן אישור על-פי סעיף קטן זה, אלא אם –
      (1) נוכח שבגלל הנסיבות המיוחדות אין לקיים יום עבודה כקבוע בסעיף 2 או שבוע עבודה כקבוע בסעיף 3;
      (2) המספר הממוצע של שעות העבודה לתקופה שנקבעה בהסכם הקולקטיבי אינו עולה על עשר ליום וארבעים וחמש לשבוע.
    2. אישר שר העבודה והרווחה הסכם קולקטיבי, שבו נקבע לאחד הימים בשבוע
      יום עבודה שלא למעלה מחמש שעות עבודה ולשני ימים בשבוע יום עבודה
      שלא למעלה מתשע שעות עבודה, דינם של ימי עבודה כאלה כדין יום עבודה לפי סעיף 2.
  5. איסור העבדה בשעות נוספות
    העבדת עובד בשעות נוספות אסורה, אם אינה מותרת לפי סעיף 10, או אם לא
    הותרה לפי סעיף 11.

פרק שלישי: מנוחה שבועית

  1. שעות המנוחה השבועית
    1. לפחות שלושים ושש שעות רצופות לשבוע הן המנוחה השבועית של העובד.
    2. המנוחה השבועית תכלול –
      (1) לגבי יהודי – את יום השבת;
      (2) לגבי מי שאינו יהודי – את יום השבת או את היום הראשון או את
      היום השישי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו.
  2. שינוי שעות המנוחה השבועית
    שר העבודה והרווחה רשאי לקבוע, בתקנות לעבודות מסיימות, מנוחה שבועית
    שתחומה פחות משלושים ושש שעות, אך לא פחות מעשרים וחמש שעות רצופות.
    דין המנוחה השבועית שתיקבע בתקנות לפי סעיף זה כדין המנוחה השבועית לפי סעיף 7.
  3. איסור העבדה במנוחה השבועית
    העבדת עובד במנוחה השבועית אסורה, אם לא הותרה לפי סעיף 12.

    1. איסור עבודה במנוחה השבועית
      1. בימי המנוחה הקבועים כמשמעותם בפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש”ח –
        1948, לא יעבוד בעל בית מלאכה בבית מלאכתו, ולא בעל מפעל תעשיה
        במפעלו, ולא יסחר בעל חנות בחנותו.
      2. בימי מנוחה כאמור לא יעבוד חבר של אגודה שיתופית בבית מלאכה או
        במפעל תעשיה של האגודה; בבית מלאכה או מפעל תעשיה של אגודה
        שיתופית חקלאית לא יעבוד חבר אלא אם העבודה קשורה בשירותים הנחוצים למשק שלה.
      3. מי שאינו יהודי רשאי – לגבי בית מלאכתו, מפעל תעשייתו או חנותו,
        הנמצאים בתחום רשות מקומית שמספר תושביה שאינם יהודים הוא, לפי
        קביעת הרשות, לפחות רבע מכלל תושבי הרשות – לקיים את האיסורים לפי
        סעיף זה, או בימי המנוחה כאמור או בימי שבתו וחגיו, לפי בחירתו;
        והוא הדין לגבי רובע של רשות מקומית, שתחומו ומספרם היחסי של
        תושביו שאינם יהודים בכלל תושביו – שהוא רבע לפחות – נקבעו לעניין זה על ידי אותה רשות.
      4. האמור בסעיף קטן (ג) אין בו כדי למנוע נאשם לפי סעיף זה מלהביא
        ראיות כי מספר התושבים שאינם יהודים בתחום רשות מקומית או רובע
        שלה, לפי הענין, אינו פחות מרבע מכלל הרשות או הרובע.
    2. תחולת סעיף 12
      הוראות סעיף 12 יחולו, בשינויים המחוייבים, על מתן היתרי עבודה בימי
      המנוחה למי שהוראות סעיף 9א חלות עליו.
    3. איסור הפליה
      1. לא יסרב הזקוק לעובד לקבל אדם לעבודה בשל כך בלבד שהוא הודיע עם
        קבלתו לעבודה שאינו מסכים לעבוד בימי המנוחה השבועית על-פי איסור
        שבמצוות דתו שאותן הוא מקיים, ולא ידרוש ממנו ליתן התחייבות לעבוד
        בימי המנוחה השבועית כתנאי לקבלתו לעבודה.
      2. הזקוק לעובד רשאי לדרוש ממי שהודיע כאמור בסעיף קטן (א) שימסור
        לו, לא יאוחר משבעה ימים מיום הדרישה, תצהיר בכתב לפי סעיף 15
        לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971, ובו הפרטים המבססים את
        הודעתו, ובכללם פרטים המעידים על הכרתו הדתית ועל קיום מצוות דתו,
        ואם הוא יהודי – שהוא גם שומר על כשרות בביתו ומחוצה לו ואינו נוסע בשבת.
    4. עובד שנדרש לעבוד במנוחה השבועית
      1. עובד שמעבידו דורש ממנו לעבוד בימי המנוחה השבועית, או שהודיע לו
        על כוונתו לדרוש ממנו לעבוד כאמור, רשאי להודיע למעבידו, לא יאוחר
        משלושה ימים מיום הדרישה או ההודעה כאמור, שהוא אינו מסכים לעבוד
        בימי המנוחה השבועית על-פי איסור שבמצוות דתו שאותן הוא מקיים.
      2. מעביד רשאי לדרוש מעובד שהודיע לו כאמור בסעיף קטן (א) שימסור לו,
        לא יאוחר משבעה ימים מיום הדרישה, תצהיר בכתב לפי סעיף 15 לפקודת
        הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971, ובו הפרטים כאמור בסעיף 9ג(ב).
    5. שינוי סביר בתנאי עבודה
      מעביד רשאי לשנות באופן סביר את תנאי עבודתו וסדרי עבודתו של מי
      שהודיע לפי סעיפים 3(3) או 3(4), שאינו מסכים לעבוד בימי המנוחה השבועית.
    6. אי-תחולה
      1. הודעה לפי סעיפים 3(3) או 3(4) שהיא הודעת שקר, או שנותנה נדרש למסור
        תצהיר כאמור בסעיפים אלה, ולא עשה כן – בטלה.
      2. הוראות סעיפים 3(3) או 3(4) לא יחולו –
        (1) במקום עבודה שהוא מפעל או מוסד או חלק מהם המופקדים על בטחון הציבור;
        (2) בעבודה הקשורה בבטחון המדינה או בשמירת בטיחותם, שלומם או בריאותם של בני אדם;
        (3) בעבודה הקשורה באירוח בבתי מלון;
        (4) בעבודה הקשורה בייצור חשמל והזרמתו;
        (5) בעבודה הקשורה בקיום אספקה או שירותים חיוניים ושנקבעה בצו
        מאת ועדת השרים הנזכרת בסעיף 12(ב), באישור ועדת העבודה
        והרווחה של הכנסת, אם לדעת ועדת השרים תחולת הסעיפים האמורים
        עלולה למנוע קיום האספקה או השירותים כאמור.
    7. סמכות בית הדין לעבודה
      1. לבין דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, התשכ”ט-1969
        להלן – בית הדין האזורי), תהיה סמכות ייחודית לדון בתבענות שעילתן בהוראות סעיף 3(3).
      2. לא יזדקק בית הדין האזורי לתובענה שעילתה בהוראות סעיפים 3(3) עד 3(6), שהוגשה לאחר שחלפו שנים עשר חודשים מיום תחילת העילה.

פרק רביעי: עבודה בשעות אסורות

  1. העבדה המותרת בשעות נוספות
    1. העבדת עובד בשעות נוספות מותרת –
      (1) כשתאונה או מאורע בלתי צפוי מראש מחייבים זאת, או כשיש לטפל
      באופן דחוף במכונות או בציוד, ואינה מותרת אלא במידה הדרושה
      למניעת הפרעה קשה בתהליך הרגיל של העבודה, או למניעת נזק לגוף
      או לנכס שאין למנוע אותו בדרך אחרת;
      (2) כשעובדים במשמרות; ובלבד שלא יעבדו יותר משעה נוספת אחת ליום,
      ושהממוצע לשלושה שבועות לא יעלה על ארבעים וחמש שעות עבודה
      לשבוע;
      (3) בהכנת מאזן שנתי, ברישום מלאי הסחורה ובמכירה שלפני חג; ובלבד
      שלא יעבדו יותר מארבע שעות נוספות ליום וממאה לשנה.
    2. הועבד עובד שעות נוספות על-פי פסקה (1) של סעיף קטן (א) – תימסר
      לכל המאוחר למחרת היום הודעה על כך בכתב למפקח עבודה אזורי, ולא
      ימשיכו בעבודת שעות נוספות, אלא אם נתן המפקח היתר לכך בכתב
      וקוימו התנאים שבהיתר.
  2. היתר העבדה בשעות נוספות
    שר העבודה והרווחה רשאי להתיר העבדת עובד בשעות נוספות –

    1. בתקופה שבה קיים במדינה מצב של חירום בתוקף הכרזה לפי סעיף 9(א)
      לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש”ח-1949, וכן בשעה שצרכי ההספקה
      והשירותים החיוניים מחייבים זאת, לדעת שר העבודה והרווחה, או לדעת
      שר הביטחון, כשהמדובר הוא במקומות עבודה, הנתונים להוראותיו, או
      שבהם מבצעים הזמנות של צבא-הגנה לישראל;
    2. בשירותים ציבוריים לא-תעשיתיים;
    3. בשמירה;
    4. במקום שבו מטפלים בחולים, בבתי מרקחת, במוסדות החלמה, במוסדות לטיפול בזקנים או בילדים;
    5. בבתי אוכל, בבתי מלון, בבתי קפה, במפעלי תרבות, ספורט ושעשועים;
    6. בעבודת הכנה או גמר שיש לעשותה מחוץ לשעות העבודה הרגילות, ובעבודה שמטבעה
      היא נעשית לסירוגין ובהפסקות, ועל העובד להיות כל 
      הזמן במקום עבודתו;
    7. בעבודה עונתית או במקרים יוצאים מן הכלל כשיש לחץ עבודה זמני בלתי רגיל.
  3. היתר העבדה במנוחה השבועית
    1. שר העבודה והרווחה רשאי להתיר העבדת עובד בשעות המנוחה השבועית או
      בחלק מהן, אם הוא משוכנע שהפסקת העבודה למנוחה השבועית, לכולה או
      לחלק ממנה, עלולה לפגוע בהגנת המדינה או בבטחון הגוף או הרכוש, או
      לפגוע פגיעה רבה בכלכלה, בתהליך עבודה או בסיפוק צרכים שהם, לדעת
      שר העבודה והרווחה, חיוניים לציבור או לחלק ממנו.
    2. היתר כללי לפי סעיף קטן (א) לא ינתן אלא עפ”י החלטת ועדת השרים
      המורכבת מראש הממשלה, שר הדתות ושר העבודה והרווחה.
    3. בהיתר מיוחד לפי סעיף קטן (א) יפורטו המקצועות או התפקידים של
      העובדים שלגביהם ניתן ההיתר או המחלקות במקום העבודה שלגבי עובדיהן ניתן ההיתר.
  4. שעות נוספות והגברת תעסוקה
    שר העבודה והרווחה רשאי, בצו שפורסם ברשומות או בהודעה מיוחדת, לאסור
    או להגביל העבדת עובד בשעות נוספות המותרת לפי סעיף 10(א), להוציא
    פיסקה (1), או שהותרה לפי סעיף 11 אם ראה צורך לעשות כן לשם הגברת התעסוקה.
  5. תנאים והגבלות להיתר
    1. שר העבודה והרווחה רשאי לקבוע תנאים והגבלות להיתר.
    2. בהיתר העבדה בשעות נוספות יקבע שר העבודה והרווחה את תחום השעות הנוספות המותרת.
  6. היתר כללי והיתר מיוחד
    1. היתר יכול להיות כללי או מיוחד.
    2. הודעה על מתן היתר כללי ועל התנאים וההגבלות שנקבעו לו וכן הודעה
      על ביטול היתר כללי או על שינוי התנאים שנקבעו לו, תפורסם ברשומות.
      היתר מיוחד לא יינתן לתקופה העולה על שתי שנים, ומי שניתן לו
      ההיתר יציג אותו, הצגה נראית לעין, במקום שבו מעבידים לפיו.
  7. גמול שעות נוספות
    1. הועבד עובד שעות נוספות, ישלם לו המעביד בעד שתי השעות הנוספות
      הראשונות שבאותו יום שכר עבודה לא פחות מ- 1.25 מהשכר הרגיל, ובעד
      כל שעה נוספת שאחריהן לא פחות מ- 1.50 מהשכר הרגיל.
      היה שכרו של עובד, כולו או חלקו, לפי כמות התוצרת, ישלם לו המעביד
      בעד כל יחידה, שנעשתה בשתי השעות הנוספות הראשונות שבאותו יום,
      שכר עבודה לא פחות מ- 1.25 מהשכר המשתלם בעד כל יחידה שנעשתה
      בשעות העבודה הרגילות, ובעד כל יחידה שנעשתה בשעות הנוספות שלמעלה
      משתיים – לא פחות מ- 1.25 מהשכר המשתלם בעד כל יחידה שנעשתה בשעות העבודה הרגילות.
    2. היה שכרו של העובד על בסיס של חודש או של תקופה ארוכה יותר, יהא
      המעביד זכאי ליתן לעובד בעבודה מן העבודות המפורטות בפסקה (2) של
      סעיף 4(א) ובסעיף 4(ב). במקום תשלום שכר לפי סעיף זה, מנוחה של
      שעה ורבע לפחות תמורת כל שעה משתי השעות הנוספות הראשונות שבאותו
      יום, ומנוחה של שעה וחצי לפחות תמורת כל שעה נוספת שאחריהן.
  8. גמול עבודה במנוחה השבועית
    1. הועבד עובד בשעות המנוחה השבועית או בחלק מהן:
      (1) ישלם לו המעביד בעד שעות אלה שכר עבודה לא פחות מ- 1.5 משכרו
      הרגיל. היה שכרו של העובד, כולו או חלקו, לפי כמות התוצרת,
      ישלם לו המעביד בעד כל יחידה שנעשתה בשעות המנוחה השבועית שכר
      עבודה לא פחות מ- 1.5 מהשכר המשתלם בעד כל יחידה שנעשתה
      בשעות העבודה הרגילות;
      (2) יתן לו המעביד, במקום שעות המנוחה השבועית שבהן עבד, שעות מנוחה במספר ובזמן שנקבעו בהיתר שלפי הועבד.
    2. היה שכרו של העובד על בסיס של חודש או של תקופה ארוכה יותר, יהא המעביד זכאי ליתן לעובד,
      במקום הגמול לפי פסקה (1) של סעיף קטן 
      (א), מנוחה של שעה וחצי לפחות
      תמורת כל שעה משעות המנוחה השבועית 
      שבה עבד.
  9. שכר רגיל
    לעניין הסעיפים 16 ו-17 “שכר רגיל” כולל כל התוספות שמעביד משלם לעובדו.
  10. תקנות בדבר חישוב הגמול
    שר העבודה והרווחה רשאי לקבוע בתקנות הוראות משלימות בדבר חישוב גמול
    שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית, לענין הסעיפים 16 ו- 17.

פרק חמישי: הפסקות

  1. הפסקות
    1. ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-3/4
      שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה של חצי שעה לפחות; ביום
      שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג ההפסקה היא של חצי שעה לפחות.
    2. הפסקה לפי סעיף קטן (1) לא תעלה על שלוש שעות.
    3. בעת הפסקה לפי סעיף קטן (1) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד
      לצאת מהמקום שבו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח
      לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על-ידי
      מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה.
    4. עובד רשאי להתפלל במהלך יום עבודתו בהתאם לדרישות דתו; זמן התפילה
      ייקבע במקום העבודה בהתאם לצורכי העבודה ואילוציה, ובהתחשב
      בדרישות דתו של העובד.
  2. הפסקה בין יום עבודה למשנהו
    בין יום עבודה למשנהו תחול הפסקה של שמונה שעות לפחות.
  3. עבודת לילה
    1. מפעל שעובדים בו במשמרות, לא יועבד בו עובד בעבודת לילה יותר
      משבוע אחד בתוך שלושה שבועות.
    2. בשנים 1991, 1992 ו-1993 יראו כאילו בסעיף קטן (א) במקום “משבוע
      אחד” נאמר “משני שבועות”.
  4. היתר בדבר הפסקות
    שר העבודה והרווחה רשאי להתיר סטיה מהוראות הסעיפים 20 ו- 22, אם נראה
    לו שסדרי העבודה או שתפקידו או טובתו של העובד מחייבים או מצדיקים זאת
    וכן לגבי מי שאינו מסכים לעבוד בימי המנוחה השבועית, על פי האמור
    בסעיפים 3(3) או 3(4). הוראות הסעיפים 14(א) ו- 15 חלות על היתר על-פי
    סעיף זה.

פרק ששי: פיקוח וענשים

  1. סמכויות מפקח עבודה
    1. סמכויותיו של מפקח עבודה, ביחס לכל מקום שיש לו יסוד להניח כי
      מועבד בו עובד, הן כסמכויותיו של מפקח לפי סעיף 10(1) לפקודת מחלקת העבודה, 1943.
    2. מפקח עבודה רשאי לחקור כל אדם הנמצא במקום שאליו בא מפקח העבודה
      בתוקף סמכויותיו לפי סעיף קטן (א), בכל ענין הנוגע לחוק זה, אך לא
      יידרש אדם ליתן תשובה או עדות העלולה לגלגל עליו אשמה.
      מפקח עבודה רשאי לרשום בפרוטוקול את תשובותיו והודעותיו של הנחקר.
    3. דין פרוטוקול שנרשם בהתאם לסעיף קטן (ב) כדין הודעה שנרשמה בהתאם
      לסעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) והסעיפים 3 ו- 4 לאותה פקודה חלים עליו.
  2. פנקס שעות עבודה וכו´
    1. מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות
      נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית, ובו יירשמו
      הפרטים שייקבעו בתקנות.
    2. שר העבודה והרווחה יקבע, בהודעה שתפורסם ברשומות, את סוגי
      המעבידים שעליהם יחול סעיף זה.
  3. ענשים
    1. מי שהעביד בניגוד לחוק זה או שלא בהתאם לתקנות או להיתר שניתנו
      לפיו, דינו קנס – עד 50 לירות על כל עובד שהועבד כאמור או מאסר
      עד חודש אחד או שני הענשים כאחד.
    2. מי שהפריע למפקח עבודה להשתמש בסמכויותיו, מי שסירב להשיב לו על
      שאלה שהוא חייב להשיב עליה, וכן מי שלא הציג היתר לפי סעיף 15(ב),
      דינו – קנס עד 50 לירות או מאסר עד שני שבועות או שני הענשים כאחד.
    3. העובר על הוראות סעיף 9א´ דינו – קנס 1000 לירות.
  4. אחריותם של חברי ההנהלה ושל מנהלים
    1. חברה, אגודה שיתופית או כל חבר אנשים אחר, שהעבידו בניגוד לחוק זה
      או שלא בהתאם לתקנות או להיתר שניתנו לפיו, רואים כאחראי לעבירה
      גם כל חבר הנהלה, מנהל או פקיד של אותו חבר אנשים ואפשר להביאו
      לדין ולהענישו כאילו עבר הוא את העבירה, אם לא הוכיח אחד משני אלה:
      (1) שהעבירה נעברה שלא בידיעתו;
      (2) שנקט בכל האמצעים הנאותים כדי להבטיח שהוראות חוק זה בקשר לעבירה הנידונה יקוימו.
  5. דין חבורת עובדים
    בחבורת עובדים בין שהיא גוף מאוגד ובין שאינה גוף מאוגד, רואים את כל
    אחד מבני החבורה כעובדו של האדם שמסר לחבורה את העבודה, אם היו רואים
    אותו כך אילו היה קיים קשר ישיר בינו ובין כל אחד מבני החבורה.
  6. בוטל

פרק שביעי: הוראות שונות

  1. תחולת החוק
    1. חוק זה אינו חל על העבדתם של:
      (1) שוטרים במשטרת ישראל וכן כל מי שנמנה עם שירות בתי הסוהר;
      (2) עובדי המדינה שתפקידם מחייבם לעמוד לרשות העבודה גם מחוץ לשעות העבודה הרגילות;
      (3) יורדי ים ועובדי דיג;
      (4) אנשי צוות אויר;
      (5) עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי;
      (6) עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם.
    2. נתעוררו חילוקי דעות אם עובד שייך לאחד מסוגי העובדים שחוק זה
      אינו חל על העבדתם, רשאים העובד, המעביד, ועד העובדים במקום, אם ישנו,
      או מפקח עבודה לבקש את הכרעת בין הדין לעבודה, כמשמעותו
      בחוק בית הדין לעבודה, התשכ”ט-1969. בית הדין ייתן לוועד העובדים
      הזדמנות להשמיע את דבריו בדרך שיורה, אף אם לא הוועד הוא שביקש את ההכרעה.
  2. המדינה כמעביד
    לעניין חוק זה דין עובד המדינה כדין כל עובד אחד.
  3. ביצוע ותקנות
    שר העבודה והרווחה ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי להתקין תקנות בכל
    עניין הנוגע לביצועו, לרבות תקנות בדבר הדרכים שבהן יביא מעביד לידיעת
    עובדיו את הוראות חוק זה.
  4. חובת התייעצות
    שר העבודה והרווחה לא יתקין תקנות לפי הסעיפים 4, 8 ו-19, לא יתן היתר
    כללי לפי הסעיפים 11, 12 ו- 23, לא ייתן צו לפי סעיף 13 ולא ישתמש
    בסמכויותיו לפי סעיף 25(ב), אלא לאחר התייעצות עם ארגון העובדים הארצי
    המייצג את המספר הגדול ביותר של עובדים ועם ארגונים ארציים
    רפרזנטטיביים של מעבידים שלדעת השר הם נוגעים בדבר.
  5. העברת סמכויות
    שר העבודה והרווחה רשאי להעביר את הסמכויות הנתונות לו על פי חוק זה,
    חוץ מן הסמכויות להתקין תקנות, ליתן צו לפי סעיף 13 או היתר כללי לפי
    הסעיפים 11, 12 ו- 23 ולפרסם הודעה לפי סעיף 25(ב).
    הודעה על העברת סמכויות תפורסם ברשומות.
  6. שמירת-זכויות
    חוק זה אינו בא למעט מכל זכות הנתונה לעובד על פי חוק, הסכם קולקטיבי, חוזה עבודה או נוהג.
  7. ביטול
    סעיף 495 מהמג´לה – בטל.
  8. תחילת תוקף
    תקפו של חוק זה הוא מיום כ”ז באלול התשי”א (28 בספטמבר 1951).

התקשרו עכשיו למשרדנו במספר 03-6245588 או מלאו את הטופס מטה ונציג המשרד יחזור אליכם במהרה.

צור קשר
03-6245588
מעוניין שנחזור אלייך? השאר פרטים