ביום 13.08.10 התקבל פסק דין בתביעה שהגיש גרפיקאי נגד חברת אלביט (אל אופ), אשר הכיר ביחסי עובד-מעביד בין הצדדים, וזאת חרף העובדה כי משך למעלה מ 16 שנה שולם לתובע גמולו כנגד חשבוניות מס, והוא היה אף חתום על הסכמי עבודה כפרילאנסר, ולא כעובד, ואף העסיק במסגרת זו עובדת אחרת תחתיו, לה שילם שכר כמעסיקה.

 

בית הדין קבע כי מדובר במקרה גבולי, ויחד עם זאת נטה להכריע לטובת העובד, שכן ביישום המבחנים שנקבעו בפסיקה להבחנה בין עובד שכיר לקבלן עצמאי, הגיע בית הדין לכלל מסקנה כי התובע היה עובד הנתבעת לכל דבר ועניין, ומשכך החיל על הצדדים את הדינים המתאימים לעובד-מעביד, וחייב את הנתבעת בתשלום הודעה מוקדמת, דמי חגים, פדיון ימי חופשה, ופיצויי פיטורים.

 

דמי נסיעות, חגים, ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין נשללו מהתובע מאחר ולא הרים את הנטל להוכיחם, ויתר תנאי ההעסקה של העובדים בחברה, כגון משכורת 13, קרן השתלמות, וכדומה, המוקנים מכח ההסכם הקיבוצי הספציפי נשללו ממנו, היות ונקבע כי גם לו היה מוגדר כעובד מלכתחילה, ממילא היה עובד על בסיס הסכם אישי, עליו לא חל ההסכם הקיבוצי הספציפי.

 

התובע היה נתון לפיקוח הממונה עליו, ביצע את עבודות הגרפיקה בחצרי החברה, במשרד שהוקצה עבורו לצורך כך על ידי החברה (כאשר שמו התנוסס בכניסה לחדר), ותוך שימוש בתוכנות, מחשב, ציוד מקצועי וציוד משרדי שניתן לו על ידי החברה. לטענת החברה, הדבר היה מחויב המציאות בהתחשב בכך שחלק מעבודות הגרפיקה שביצע התובע הן בסיווג בטחוני גבוה. לצורך כניסתו לחצרי החברה צויד התובע בתג, אך החברה הדגישה כי על התג צוין במפורש כי מדובר ב"עובד חיצוני" והוא אף היה בעל צבע שונה מזה של עובדי החברה.

 

במהלך שנת 2007 התבקש התובע לחתום על הסכם קבלן חדש, אך סירב שכן לטענתו ההסכם החדש פגע בשכרו וזכויותיו. בסמוך לכך, קיבלה החברה החלטה לחדול לעבוד עם קבלני משנה, ולהוציא את העבודות לחברות חיצוניות, ומשכך קיבל התובע הודעה על הפסקת עבודתו. התובע טען כי הפסקת העבודה נבעה מסירובו לחתום על ההסכם החדש, אך בית הדין השתכנע שלא היה פסול בפיטורים.

 

בהכרעתו, קבע בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב כי יחסי עובד מעביד נקבעים לפי מהות העבודה ויחסי הצדדים ולא לפי הסכמים שנחתמים ביניהם, כאשר המבחן המשמעותי לבחינת קיומם של יחסי עובד מעביד הינו המבחן המעורב, המערב מספר תתי מבחנים שונים, ובעיקרם - מבחן ההשתלבות.

מבחן זה בוחן את השתלבותו של העובד במערך הרגיל של המעביד, והאם הינו חלק אינטגראלי מהעבודה. בסוגייה זו קבע בית הדין כי על אף היות מקרה זה גבולי, נוכח העובדה כי התובע חתם משך השנים על חוזים בהם נכתב אחרת, וקיבל את גמולו כנגד חשבונית מס שהנפיק, נהנה מהטבות מס, ואף העסיק עובדת אחרת תחתיו כשכירה, הרי שהתובע היה עובד. כך, הוכח לבית הדין כי התובע היה נתון כמעט לחלוטין בעבודתו, והנתבעת היתה לקוחתו העיקרית והמשמעותית, אצלה שהה בשעות העבודה הרגילות של המקום, ובהיקף של משרה מלאה.

 

לאור כל זאת, הגיע בית הדין למסקנה כי התובע הינו שכיר בנתבעת, וכי הוא זכאי למלוא זכויותיו כעובד. יחד עם זאת, פנה בית הדין לבחון מהו שכרו הקובע של התובע, שכן אין זה ראוי או צודק להעמיד את שכרו כעצמאי כשכר שהיה מקבל לו היה מוגדר מלכתחילה כשכיר, ושכרו זה צריך שייקבע לפי שכר העבודה המשולם בנתבעת לעובד בדרגתו ובמקצועו.

 

הנתבעת, אשר הגישה תביעה שכנגד וטענת קיזוז לעניין זכותה להשבת הסכומים ששולמו לתובע ביתר, הן מכח חובות תום הלב והן מכח תניית גדרון אשר הופיע בהסכם ההתקשרות. בית הדין קבע כי חובת ההשבה קמה מקום בו העובד הוא זה שביקש להיות עצמאי ולעבוד על בסיס חשבוניות, וכאשר קיים פער ניכר בין התשלומים ששולמו לעובד כעצמאי ביחס לתשלום לו היה זוכה לקבל כשכיר. במקרה זה העובד ביקש להכיר בו כעצמאי, ולא להיפך, וממילא לא היה פער משמעותי בשכר, בגילום עלויות המעסיק אשר בית הדין העריך בכ 50% מהשכר, ומשכך לא היה מקום לביצוע השבה.

 

 

(תעא 10203/07 גינדי וולדברג נ' אלביט מערכות אלקטרו אופטיקה אל אופ בע"מ, ניתן ביום 13.08.10)